שלמה בר

אִיש אֶחָד אָמַר: אֶת הַזִּקּוֹת וְהַקְּשָרִים בֵּין הַדְּבָרִים אֲנִי מוֹצֵא, אַךְ מַה טִּיבָם שֶׁל הַדְּבָרִים? כִּבְיָכוׁל רָאִיתִי רַק אֶת הַחוּטִים, אַךְ לֹא אֶת הַיְרִיעָה וְלׁא אֶת פְּנֵי הַחַיָּטִים. שלא כמו תיאורו לעיל של נתן אלתרמן את האיש האחד, השכיל שלמה בר כבר לפני למעלה מיובל שנים דווקא לראות את התמונה המלאה – גם את היריעה הרחבה, וגם את פני הקהל – הצליח לחבר בין הדברים ולהציע לציבור הישראלי טקסטים משובחים, שירי אהבה ותפילה ומחאה שרק בזכות דבקותו והתעקשותו זכו להתגבש ולטפטף ולמלא אט-אט את מעיין היצירה והתרבות שלנו. מטבע הדברים, לוקח זמן לפתוח דלתות נעולות ולפרוץ דרכים חדשות ולהטמיע סגנונות לא מוכרים, אבל בסופו של דבר, גם הברירה הזאת הפכה להיות טבעית... שלמה בר הוא, ללא כל ספק, מוזיקאי שהטביע חותם; הן בתכני שיריו, הן בהנגשת טקסטים בלתי מוכרים, הן בסגנונות המגוונים ובנועזות שאפיינה את דרכו האמנותית.

כשלא ידעו לאבחן באופן מדויק את יצירותיו, כללו אותן במסגרת ההגדרה "מוזיקת עולם", והאמת היא שהעולם הזה היה פרוץ גבולות; רחב ומגוון ומסעיר ושונה ומיוחד. השתלבו בו גיטרות פלמנקו, כלי הקשה אפריקנים, כינור הודי ובאס מדברי, וגם מוזיקה מזרחית קלאסית ומוטיבים אסייתים ופיוטים מסורתיים ומילים של לאה גולדברג עם קלאסיקות של משוררי תור הזהב בספרד. ומעל כל אלה בלט וריתק אותו קול, שיצא מן הלב והשפיע על הנשמה של כל-כך הרבה חובבי מוזיקה – זמרים ועורכים ומפיקים ושדרים – שהוקסמו מן העולמות שנפגשו ביצירותיו.

שלמה בר, יליד מרוקו, שעלה ארצה עם משפחתו אחרי הקמת המדינה, הלך תמיד בנתיב יצירתי עצמאי ומיזג מסורת עם חידוש. יצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות. הוא ייצג את ישראל בכבוד בפסטיבלים ובמופעים רבים ברחבי העולם. שמר תמיד על האמונה ועל האמת האמנותית – הפנימית, ונמצא על-ידי הוועדה ראוי לקבל את פרס מפעל חיים ליוצרים בתרבות היהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל, שללא ספק היה גם הוא סומך ידיו, בשמחה, על הבחירה הזאת.